החלטה בתיק ת"א 5290-08

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשפט של הנתבעת, אם יחויבו בכך בפסק-הדין, בהתאם ל תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי"), תקנה 519 (להלן: "ערובה להוצאות"). הוגשו תגובה ותשובה-לתגובה.

2.       הבקשה מבוססת על ההתרשמות המצטברת של הנתבעת, על יסוד הראיות שהוגשו עד מועד הגשתה, לרבות כלל התצהירים וחוות-הדעת, ועדויותיהם של פרופ' דרוגן מטעם התובעים ושל פרופ' פלוסר מטעם הנתבעת - כי סיכויי התובענה קלושים.

3.       התובעים טוענים כי לאור זכויותיהם החוקתיות לגישה לערכאות ולהגנת הקניין - אין מקום לחסום-למעשה את תביעתם; כפי שצפוי, נוכח עוניים, אם יחויבו בערובה להוצאות.

ערובה להוצאות: ההיבט של סיכויי ההליך

4.       תקנה 519 ב תקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי -

" בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

5.       לתובעים עומדות הזכויות החוקתיות לגישה לערכאות; להגנת זכותם הקניינית הנטענת לפיצויים; ולהגנת זכותה של התובעת 1 לשלמות הגוף, שבגין הפרתה-לכאורה נתבעים הפיצויים.

6.       מאידך-גיסא, גם לנתבעים עומדת זכות הקניין; שממנה נגזרת גם זכותם שלא להיות חשופים להוצאות משפט, בגין תביעת-נפל, ללא סיכוי לשיפוי.

7.       נקבעו מספר הקשרים שבהתקיימם - תשתכלל נטייה לחייב תובע בערובה להוצאות; כגון חברה [ חוק החברות, תשנ"ט-1999, סעיף 353א; רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר מיום 13.7.08], ותושב-חוץ שאין לו נכסים בישראל [רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים מיום 30.5.04]. בענייננו אין מדובר בחברה או בתושב-חוץ. עילת הבקשה היא עוניים המוצהר של התובעים, שבעטיו לא יוכלו לפרוע את הוצאות המשפט של הנתבעת אם יחויבו בהן; בשילוב עם סיכוייה הקלושים של התובענה, כנטען, שבעטיים גבוהה ההסתברות שהתובענה תידחה והתובעים אמנם יחויבו בהוצאות הנתבעת.

8.       חובה להיזהר מפני נעילת דלת לפני תובעים עניים, על ידי התניית יומם בבית-המשפט בערובה להוצאות הנתבעים, שייבצר מן התובעים לתתה. במיוחד אמורים הדברים בזכות הגישה לערכאות, המהווה בסיס ותנאי לביצורן ולמימושן של כל הזכויות כולן.

9.       לפיכך קובעת ההלכה הפסוקה כי חיוב בערובה להוצאות, העלול לחסום-בפועל את גישתם של התובעים לערכאות, לא ייעשה כל אימת שמאזן ההסתברות נוטה לאפשרות שהתובענה תידחה, והתובעים לא יוכלו, בשל עוניים, לשפות את הנתבעים בגין הוצאות המשפט. תחת זאת, ההלכה הפסוקה היא כי החיוב בערובה להוצאות ייעשה רק -

"במקרים חריגים כאשר נראה כי סיכויי ההצלחה (של התובענה - ש"פ) קלושים, לשם הבטחת הוצאות של הצד שכנגד ומניעת תביעות סרק. האיזון בתקנה זו מיושם כך שהשימוש בה מודרך לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו".

[אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית - תשס"ט, עמ' 750­-751. ההדגשה הוספה].

10.   כלומר, בהיעדר נסיבות מיוחדות שאינן רלבנטיות בענייננו, כגון כאשר התובע הוא חברה או תושב-חוץ שאין לו נכסים בישראל - אין לחייב תובע עני בערובה להוצאות, העלולה לחסום את גישתו לערכאות, אלא אם סיכויי התובענה קלושים עד כדי היותה בגדר 'הליך-סרק'. במקרה כזה, מצטרף לאינטרס של הנתבע, שלא להיות מוטרד בהליך-נפל ללא תוחלת להיפרע את הוצאותיו - גם האינטרס הציבורי, שלא לבזבז משאבי שפיטה יקרים, הנתונים במחסור כרוני; ושלא למנעם מבעלי-דין אחרים, שלהם צורך יותר בר-תוחלת במשאבים אלה [רע"א 5104/10 אליהו בן דוד נ' מדינת ישראל מיום 17.11.10]. או-אז משתנה האיזון בין האינטרסים, ומצדד בחיוב התובע בערובה להוצאות; חרף הסיכון שבכך יונף-למעשה הכורת על תובענתו (כפי שאירע בפועל בעניין בן דוד הנזכר).

11.   יוזכר כי זכותו של הזוכה בהליך להיפרע את הוצאותיו המשפטיות מן המפסיד אינה אכסיומטית. זהו הכלל האנגלי. לעומתו, הכלל האמריקאי גורס כי כל צד ישא בהוצאותיו; מתוך תפיסה כי הסיכון לנשיאה גם בהוצאות הצד-שכנגד עלול להרתיע תובע עני מנקיטת הליך משפטי לשם מימוש זכויותיו. בישראל נוהגת גישת-ביניים המעניקה שיקול-דעת לבית-המשפט. הגם שנקודת-המוצא היא הכלל האנגלי - כלל זה מרוכך, לעתים קרובות, על ידי שיקול-דעת שיפוטי [ תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין"), תקנות 511, 512 ו-514; אלון קלמנט, רועי שפירא, "יעילות וצדק בסדר הדין האזרחי - גישה פרשנית חדשה", משפט ועסקים ז (תשס"ז) 75, הערה 31]. גם בפרספקטיבה זו, אין מקום לחייב תובע עני בערובה להוצאות, תוך הסתכנות בחסימתה-בפועל של גישתו לערכאות, אלא אם מדובר ב'הליך-סרק'.

12.   יישומה של הבחנה זו הוא כי אין מדובר על בחינה שיפוטית הדומה לכתיבת פסק-דין, שבו בית המשפט בוחן את מסכת הראיות, שטרם נגבתה או שטרם נגבתה במלואה, ומנסה להעריך את ההסתברות לדחיית התביעה בסופו של יום. אמנם, שלא כבמקרה של חברה או תושב-חוץ, שם העובדה המשכללת את עילת הבקשה ידועה מלכתחילה, ועל כן ניתן וראוי להגיש את הבקשה בתחילת ההליך [רע"א 2157/06 גילארד לרנר נ' מוזיאון תל-אביב לאומנות בע"מ מיום 14.5.06] - טבעי שבקשה לערובה להוצאות תוגש בשלב מתקדם יותר של ההליך, לאחר שהתחוורה קלישותם של סיכוייו. יחד עם זאת, הערכת סיכויי התובענה בטרם הוגשו כל הראיות, או בטרם נחקרו כל העדים והמומחים בחקירה נגדית - הנה מסוכנת. יש בה משום ניסיון לקפוץ למסקנות, בטרם קוימו החובות השיפוטיות של "ודרשת וחקרת ושאלת היטב" [ דברים יג, טו], ו "הוו מתונים בדין" [ משנה אבות א, א]. ניסיון כזה עלול ליצור תחושה כי לא היה לבעל-הדין יומו בבית המשפט, ולפגוע באמון הציבור בהליך המשפטי.

13.   הסיכול המידתי של החצנת עלויות של הליכי-סרק בלבד - יוגשם, אפוא, על ידי בחינה של מסכת הטענות והראיות "ממעוף-הציפור". רק אם בחינה כאמור תגלה כי על-פני הדברים מדובר בתביעת-סרק - יושת חיוב בהוצאות, חרף הציפייה כי בשל עוניו של התובע עלול הדבר לגרום להפסקת התביעה.

14.   לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת ראיותיהם בפרספקטיבה כאמור, השתכנעתי כי מוצדק, בנסיבותיה של תובענה זו, להעדיף את המניעה של בזבוז משאבים נוספים - קיום יום-דיון נוסף, שבמסגרתו ייחקרו פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון דהיום, והיועצת הגנטית (דאז) גב' חנה בית אור; ולאחר מכן כתיבת סיכומים ופסק-דין - על פני מיצויו של הליך שתוחלתו קלושה עד כדי היותו בגדר 'הליך-סרק'.